יושבת באוטובוס, כמה זמן לא נסעתי באוטובוס… שנתיים לפחות.
והעולם נראה אחרת, רואה את הכל מגבוה, הרחוב נראה שונה, הנה הצמרות של העצים קרובות יותר, השביל שבד"כ נסתר בין הצמחים נראה בברור, האנשים נראים קטנים יותר, רואה דברים שלא ראיתי קודם.
ובכלל, לשבת באוטובוס מרגיש לי הרבה יותר נוח, לא צריכה להיות מרוכזת בכביש, יכולה בכיף לבהות ולחלום, לקרוא חומרים, לשמוע שיעורים, להגיב בווטסאפ. ואז נזכרת גם ברגעים מאוד לא נעימים מפעם שחוויתי בנסיעות באוטובוסים…
הנה שוב מרגישה כמה זה חשוב להיות בחוויה של מישהי אחרת (למשל מישהי שמתניידת רק בתחבורה ציבורית) כדי להבין אותה, לפחות להיות קרובה יותר לאיך שהיא רואה את הדברים.
לכן גם כל כך חשוב לשנות נקודת מבט, באמת, פיזית –
לרדת לגובה היושבים בעגלה או בכסא גלגלים ולראות איך נראה העולם (ניסיתם פעם לשבת בכסא גלגלים, שלא לומר לנוע איתו?), לרדת למזרון לגובה התינוק ולראות איך נראים המבוגרים…..לחוות את היחס של הסביבה אליהם-אלינו.
בכלל, להכנס לתוך חוויית החיים של האחר, לנסות לרגע להתבונן בעולם מנקודת מבטו (לא רק מנעליו), יכול להפיל לנו כמה אסימונים (כן, אני מהזמן ההוא של הטלפונים הציבוריים):
זה שקשה לו לקרוא
זו שאחותה מתחתנת
זה שקרוב שלו נפטר לא מזמן
זו שנפרדה מאהובה
זה שקבל תעודת הצטיינות
זו שמנהלת צוות לחוץ
זה שיש לו בן חייל בטירונות
זו שפוטרה אתמול
זה שנשרט מחתול
זו שחוגגת בת מצווה וכל כך חוששת שאף אחד לא יבוא….
בעיני יש לנו עיוורון לחוויות שלא עברנו, הן לא רשומות בזיכרון הגופני שלנו. ויותר מזה, אנחנו שוכחים. שוכחים מצבים שהיינו בהם פעם והם כבר לא משמעותיים בחיינו (מכירים את המשפט של ילדים בוגרים על הוריהם? "איך זה שהיא לא יודעת מה עושים עם תינוק, היא גידלה 4 ילדים!"), אלא שלשם יש לנו דרך לחזור.
כדי לשמור על קשר וקרבה עם אחרים, כדאי לתת מקום לחוויה שלהם (ולא להשאר רק במבט מבחוץ, במבט הביקורתי), היא אמיתית.
