לאחרונה היו לי כמה סיטואציות ממש מתסכלות. דווקא עם שתיים מהבנות שלי , דווקא עם הנערות הכי חשובות לי בעולם.
אחת שתפה על משהו שקרה בביה"ס מול ילדות אחרות והרגשתי איך מתחיל לצאת לי עשן מהאוזניים ואיך העיניים שלי נהיות עם אישון צר וארוך שמסמן "תזהרו, עוד רגע אני מכישה"….
לא בגללה, בגלל שכאב לי כ"כ חוסר האונים שהייתה נתונה בו.
השניה התבצרה בחדר ולא הסכימה לצאת עד שתסיים משהו שהיה לה חשוב כשכולנו מחכים כבר לצאת לאירוע שנקבע מראש וצעקה לי מעבר לדלת "אם דחוף לכם לנסוע, תסעו בלעדי", אני מרגישה את הזעם מצטבר לי בגרון ורואה איך הסיטואציה מתדרדרת בלי שיש לי יכולת לעצור אותה.
ואני? חוץ מלהרגיש שאני בוערת, מסתכלת על עצמי בתסכול של "זה הכי טוב שלך? יופי שהלכת ללמוד תקשורת מקרבת והפכת את החיים שלך, יופי שהלכת ללמוד מיניות כדי שיהיה חיבור מיטיב בעולם, וזה החיבור שאת מצליחה ליצור עם הבנות שלך????" זה לא היה מתוך הלקאה עצמית, פשוט מחוסר אונים מול הסיטואציה.
אחרי שעובר זמן והכל נרגע אני נזכרת בכלי החשוב הזה שנקרא "שיחה מחוץ לסיטואציה" או "שיחה בדיעבד", שבה אפשר לדבר על מה שהיה כשיותר רגועות, מתוך בחירה, מתוך הקשבה ורצון למצוא דרך להבין אחת את השניה וליצור אפשרות אחרת בהתנגשות הבאה …
אז, שיחה מחוץ לסיטואציה, הולכת לדבר איתן, הן כבר מכירות את האמא הזאת שלהן, גם אם חופרת, בסוף יוצא חיבוק.
