למה לי תקשורת מקרבת

שמעתי על המושג תקשורת מקרבת לפני כשנתיים וחצי. שמעתי שיש סרטונים של ד"ר מרשל רוזנברג ששווה לראות, אבל למי יש זמן? יש כל כך הרבה ללמוד, לקרוא, לשמוע, לראות…

אז הייתי צריכה להיות חולה במיטה (אחרת לאיזו אמא יש לגיטימציה מעצמה לשבת בשקט 45 דק' ולראות שיעור ביוטיוב, שלא לדבר על ארבעה שיעורים?), שהילדים יהיו עסוקים עם אורחים אהובים ושהקישור לאינטרנט יעבוד… כל התנאים התארגנו ביחד וצפיתי בשיעור הראשון. אין לתאר את התדהמה וההתרגשות שהתחילו להתפשט בתוכי. איפה זה היה כל השנים??? למה לא ידעתי על זה כשהילדים שלי היו קטנים? אולי אפילו קודם?

אחד הדברים הראשונים שריתקו אותי זו ההבנה שיש דרך להתבטא, את זה ידעתי מהרצאות, קורסים וסדנאות שעברתי, החידוש היה הדרך להקשיב. האפשרות שיש לי לבחור איך לשמוע את מה שנאמר, יצרה בתוכי אנרגיית הקשבה חדשה, מרעננת, מעוררת תקווה.  

חשוב לי שגם אתם תפרגנו לעצמכם לראות את הסרטונים האלה כצעד הראשון לעולם של תקשורת אחרת, קודם כל עם עצמכם, אח"כ עם האנשים שחשובים לכם ובהמשך עם שאר העולם.

הסרטונים צולמו בשנת 2000 ונראים אולי מיושנים אבל המסר שלהם, התוכן, הסיכוי לשינוי מעוררי השראה. אל תמתינו למחלה שתאפשר לכם לצפות בהם, תנו לעצמכם את המתנה הזו מתוך בחירה.

תקשורת מקרבת – ד"ר מרשל רוזנברג 1/4

קצת מידע (יבש) על קצה המזלג…

תקשורת מקרבת  או תקשורת לא-אלימה, Non-Violent Communication (NVC), היא גישה שפותחה בשנות השישים של המאה הקודמת על ידי ד"ר מרשל ב. רוזנברג. תקשורת מקרבת נועדה לאפשר קיום של מערכות יחסים מתוך חיבור, אמון ומתן מענה לצרכים של כל הצדדים. היא מבוססת על תפיסת העולם שאומרת שבני האדם, באופן טבעי, מונעים מהרצון לתת ולקבל ובעלי יכולת לחמלה. 

התקשורת לפי גישה זו נעשית באמצעות דיבור והקשבה בדרך המקרבת – ביטוי עצמי והקשבה אמפטית. ההנחה היא שכולנו פועלים בכדי למלא צרכים עמוקים והרגשות שאנו חווים מושפעים ממידת המענה שהצרכים הללו מקבלים.

כיוון שההסתכלות הרווחת על ההתנהגות האנושית הינה שיפוטית, היא מקטלגת את האנשים ואת התנהגותם ל- בסדר/לא בסדר, טוב/רע, נכון/ לא נכון, נורמלי/לא נורמלי. נוצר מצב בו ישנם אנשים "טובים" ו"צודקים" לעומת אחרים שהם "לא בסדר" ו"טועים", שצריך לחנך אותם. 

תפיסת עולם כזו גורמת לכך שכמשהו מפריע לאדם מסוים בהתנהגות האחר, הוא עשוי לראות את עצמו כטוב/צודק, ואת האחר כרע/טועה/לא נורמלי. לנסות לשנות את האחר (לעתים בכוח), בין השאר על ידי תקשורת אלימה, מנוכרת, ביקורתית שמקדמת התנהגויות של התקפה והתגוננות.

לעומת זאת הגישה המקרבת מאפשרת, באמצעות הקשבה, לראות את עצמנו ואת האחר ללא שיפוט, לתת מהלב, להתחבר אחד לשני ולהקטין את הסיכוי לאלימות.

ביטוי עצמי לפי הגישה המקרבת כולל ארבעה מרכיבים:

  • תצפית – תיאור של מה שקרה ללא פרשנות או שיפוט. 
  • רגש  – מה שחי בי כרגע, לעתים כתחושה פיזית גופנית.
  • צורך– ממנו נובע הרגש שחי בי כרגע.
  • בקשה – של פעולה שתמלא את הצורך, או את חלקו.

עפ"י הגישה הזו, ביטוי עצמי כזה מאפשר לאנשים לפעול מתוך בחירה ורצון ומתוך אחריות. שימוש בתקשורת אלימה, רוויית ביקורת, שיפוטים, הכללות, השוואות ועצות, עשוי לגרום לאנשים לפעול מתוך חובה וכורח (פחד, אשמה או בושה), מה שיפחית את האחריות שלהם על התנהגותם ("הייתי חייב/מוכרח")

אז בשביל מה זה טוב?

לכל מערכות היחסים שיש לנו בחיים. לאינטראקציות במשפחה, לקשרים עם החברים, למערכות היחסים בעבודה ולפני הכל להבנה של עצמינו את עצמינו.

אז הייתי צריכה להיות חולה במיטה (אחרת לאיזו אמא יש לגיטימציה מעצמה לשבת בשקט 45 דק' ולראות שיעור ביוטיוב, שלא לדבר על ארבעה שיעורים?), שהילדים יהיו עסוקים עם אורחים אהובים ושהקישור לאינטרנט יעבוד… כל התנאים התארגנו ביחד וצפיתי בשיעור הראשון. אין לתאר את התדהמה וההתרגשות שהתחילו להתפשט בתוכי. איפה זה היה כל השנים??? למה לא ידעתי על זה כשהילדים שלי היו קטנים? אולי אפילו קודם?