שמעתי את המשפט הזה לא מזמן, משפט שאמרה אישה לבן זוגה בחצי הומור וחצי רצינות.

התקווה הזו שדברים יהיו פשוטים, שיהיו ברורים, שאפשר יהיה להבין אותם ולהתמודד איתם. ואם הם לא כאלה אז כבר עדיף שלא יהיו….

זה מזכיר לי את הסיסמה שהייתי משתמשת בה כשעבדתי בשיקום ילדים "מה שלא יהיה נגיש לא יהיה שמיש". כדי להשתמש במשהו ביעילות חשוב שהוא יהיה נגיש, שיהיה פשוט לתפעול. בלי הרבה שלבים, בלי מורכבות של הבנה, בלי שיגזול אנרגיה. הרי אם משהו נועד לעזור לנו והוא עצמו גוזל הרבה אנרגיה, לא תישאר לנו אנרגיה לפעילות עצמה.

ואז מגיעה המציאות ומייצרת מורכבות כמעט בכל דרך שבה נלך, בוודאי כשמדובר בבני אנוש ובמערכות היחסים שלהם. ואיך יהיה אחרת? אם כולנו מורכבים מכל כך הרבה חלקים ורבדים, שאת חלקם אנחנו עצמנו איננו מכירים?

מורכבות עשויה לגרום לתחושה של לחץ, עצבנות, תסכול, מועקה, הצפה, חוסר אונים בעוד שפשטות עשויה ליצור תחושה של הקלה, רגיעה, שקט, מסוגלות ותקווה.

אז מה עושים?

בריפוי בעיסוק ישנו כלי חכם ושימושי מאוד שנקרא "ניתוח פעילות". זה נשמע משהו מאוד טכני ומשעמם והאמת היא שזו אחת הדרכים להפוך משהו מורכב למשהו פשוט יותר שאיתו אפשר להתמודד. מתבוננים בפעילות או בסיטואציה ומפרקים אותה לחלקיה. כמו כשמתכננים טיול ומדמיינים כמה נהדר הוא יהיה, לוקחים את התמונה הזו ופורטים אותה למקום, עונה, זמן, ציוד, משתתפים, מידע, אזהרות. וכל אחד מהנושאים האלה אפשר לפרוט לעוד חלקים.

יותר מעשי להתמודד עם חלק קטן כל פעם מאשר עם התמונה הגדולה. כמו לעשות זום אין ולהצליח לראות את כרבולת התרנגול שבחלון במקום את כל כדור הארץ (מהספר "זום" של אישטוואן באניאי).

אם רוצים פשטות כשיש מורכבות:

1. עוצרים ובודקים מה מרגישים – לחץ?
2. מסכימים לראות שמסובך ושהאנרגיה מוגבלת – שאי אפשר להתמודד עם הכל ביחד, זה לא נגיש.
3. מחפשים דרכים לפרק את המורכבות לגורמים, ממש לאבני הבניין.
4. מתמודדים בכל פעם עם חלק אחד
5. מבקשים עזרה. לפעמים עזרה היא פשוט נוכחות של עוד מישהו עם עיניים טובות ולפעמים זה לחלוק עם עוד מישהו את העשייה.
6. זוכרים שאנחנו עושים באמת מה שאפשרי.