"אני בעומס מטורף, מרגישה שאין לי זמן לנשום", "אין לי זמן לעצור ולבדוק מה טוב ונכון לי", "אצלי היום תפור פגישה אחרי פגישה, אפילו ארוחת הצהריים רשומה ביומן כפגישת עבודה" – כמה משפטים שאמרו לי א.נשים לאחרונה.
החיים שלנו מרגישים לי כל כך הרבה פעמים כמו סוג של מרוץ. השעון המעורר מצלצל בבוקר והופך להיות יריית הפתיחה לאיזו שהיא תחרות נגד הזמן – להספיק, להספיק, להספיק. לפעמים אני שואלת את עצמי מה כל כך דחוף? למה כולם מתנהלים כאילו שהם עובדים בחדר טיפול נמרץ והכל מרגיש כמו עניין של חיים ומוות? אף אחד מהא.נשים סביבי לא עובד באמת בטיפול נמרץ.
לעומת זאת כל כך הרבה א.נשים זקוקים להאטה, ליצירת רגעים של עצירה במשך היום כדי לנשום באמת, לחשוב על דברים שקרו, לתכנן את ההמשך, לברר עם עצמם איך ומה הם רוצים. האם אפשר לעשות את כל זה תוך כדי מרוץ?
ואז אני חושבת רגע על הקורונה הזו שנפלה עלינו וגרמה לכל העולם לעצור. האם העצירה הזו שרתה אותנו? האם הגענו לפגוש את עצמינו, לבחור איך ומה אנחנו רוצים? האם למדנו משהו ממנה?
העצירה מהקורונה לא נעשתה מבחירה, היא נכפתה על כולנו והייתה שם בשבועיים הראשונים תחושה שמשהו עצום הולך להשתנות. והנה עברה יותר משנה וחצי והמרוץ כאן, כאילו מעולם לא עצרנו. העולם חזר לדהור, אפילו מהר יותר, בלי לעצור ולברר מה קרה בתקופה הזו, מה השתנה, האם הגיוני לחזור למה שהיה קודם כאילו כלום?
האטה ועצירה מבחירה מודעת יכולות להביא לשינוי של ממש. להשפיע על איכות הקשר שלנו עם עצמינו ועם אחרים. להאט ואף לעצור כדי לראות בברור את הדברים ולא כמו נוף חולף ממכונית נוסעת. אולי כך הדרך יותר תתאים לנו, בני אנוש שכמונו שחיים בגוף עם פיזיולוגיה שלא משתנה בקצב שבו העולם משתנה.
