***ליתר בטחון אזהרת טריגר***
ואיך את?
יחסית למה שקרה בעוטף עזה אני ממש בסדר
אין לי זכות להתלונן
החיים שלנו דבש בהשוואה למה שקרה שם
א.נשים שעדים לתאונות קשות, לאסונות, לנכות מוצאים הרבה פעמים את עצמם בעמדה שבה אסור להם לקטר/להתלונן. כי למדנו שכל חוויות החיים שלנו נמצאות על סולם השוואה. קרה לנו משהו משמח? אוטומטית משווים לשמחות של אחרים. קרה לנו משהו קשוח? מיד קופצים עלינו סיפורים של אחרים כדי לבדוק אם באמת קשה לנו.
ואז?
כולנו מפסידים
כי אם אין לא.נשים זכות להרגיש ולבטא את מה שעובר עליהם.ן, איך יוכלו לראות את המצב של עצמם.ן ולהפנות לשם משאבים?
אם משפחות בעוטף עזה נטבחו ולעומתם יש אישה שנשארה לבד כי הגבר שלה גוייס למילואים, בעצם אין לה זכות להגיד שקשה לה, שלהיות עם 3 ילדים מתחת לגיל שנתיים זה מתיש, שהיא מודאגת לגבי בן הזוג ושהיא לא מצליחה לעבוד. כי זה כל כך מתגמד לעומת הזוועה.
ואם בחור צעיר שהיה אמור להתחיל לימודים אקדמיים בעיר אחרת ולכבוד זה שכר דירה שעומדת ריקה כי שנה"ל לא נפתחה, כשהוא משווה ל"מה שקרה שם" אין לו זכות להיות במתח או להיות חסר אונים.
כשאנחנו מקטינים את החוויה האישית שלנו (כי זה מה שקורה כשעסוקים בלהשוות לאחרים), אנחנו לא מרשים לעצמנו לבקש עזרה, לא נותנות תשומת לב לצרכים של עצמנו. מה שבסופו של דבר מחליש אותנו עוד יותר וכתוצאה מכך משפיע על אחרים. כמו למשל על הילדים, בן הזוג, העמיתים לעבודה, החברים.
אז למה אנחנו משווים?
קודם כל כי ככה למדנו. כבר מרגע לידתנו מעלים אותנו על עקומות וגראפים כדי לבדוק אם אנחנו בנורמה. ומשם זה ממשיך במגוון צורות ואזורי חיים. אנחנו לומדות.ים להעריך את עצמנו כמעט אך ורק ביחס לאחרים.
הנה הזדמנות לכולנו להפסיק להשוות.
גם למי שעברו את הזוועות. להפסיק להשוות איפה היו יותר נרצחים, לאיזו קהילה עשו דברים יותר נוראיים ולמי יש זכות לבקש יותר עזרה. כן, שמעתי גם את זה.
כמו שאין איך ואין ערך בהשוואה בין כחול לצהוב, כך אפשר לוותר על השוואה בין הזוועה לבין דברים אחרים. מותר לכולנו להסכים להביט על עצמינו ועל מה שקורה לנו ולהרגיש את זה באמת.
וכמובן, בעיני, לשתף. עדיף לשתף א.נשים שאין להם דוקטורט בביקורת ובהשוואתיות. לשתף א.נשים שפשוט יכולים להיות אתכם.ן – איתנו יחד
