לצייר מציאות אחרת בתוך המציאות הקיימת

לפעמים כשאני מסתכלת על דברים, אני מנסה לדמיין איך הייתי מציירת אותם. מפרקת את התמונה לצבעים, לאור וצל. שמה לב מאיזה צבעים מורכבים הברק של העלה או הצלילות של המים. זה ממש תהליך של "איבוד המשמעות" של הדבר שעליו אני מסתכלת. זו כבר לא כנף של תוכי אלא קוים, נקודות, צבעים, כווני תנועה.

בלי לדעת, לאורך השנים, עשיתי תהליך שהיום מלמדים גם בקורסים של מיינדפולנס, בתהליכים טיפוליים, בלימוד של מיניות ועונג.

רפואה מונעת זה מושג מוכר. אפשר לראות הרבה חשיבה ועשייה סביב השאיפה להקדים תרופה למכה בכל מיני תחומים. מטיפולים שוטפים לרכב במוסך, דרך שיעורי כישורי חיים בביה"ס ועד לצחצוח שיניים לפני השינה. כל מיני דרכים למנוע בעיה עתידית ע"י תשומת לב למה שקורה בשגרה.

על אותו משקל, תקשורת מקרבת בעיני היא דרך להתמודד עם אי הבנות ופערים כבר בשנים הראשונות של הקשר הזוגי, כשהם אולי אפילו עוד לא מורגשים. כשיש כבר מההתחלה מיומנויות של תקשורת כמו עצירה בזמן, ברור המקור של אי ההבנה, ביטוי עצמי והקשבה בשפת הג'ירף (הסמל של תקשורת מקרבת), בהמשך סביר שלא יתקבעו דפוסים מכאיבים של תקשורת.

***ליתר בטחון אזהרת טריגר***

ואיך את?
יחסית למה שקרה בעוטף עזה אני ממש בסדר
אין לי זכות להתלונן
החיים שלנו דבש בהשוואה למה שקרה שם
א.נשים שעדים לתאונות קשות, לאסונות, לנכות מוצאים הרבה פעמים את עצמם בעמדה שבה אסור להם לקטר/להתלונן. כי למדנו שכל חוויות החיים שלנו נמצאות על סולם השוואה. קרה לנו משהו משמח? אוטומטית משווים לשמחות של אחרים. קרה לנו משהו קשוח? מיד קופצים עלינו סיפורים של אחרים כדי לבדוק אם באמת קשה לנו.

שמעתי את המשפט הזה לא מזמן, משפט שאמרה אישה לבן זוגה בחצי הומור וחצי רצינות.

התקווה הזו שדברים יהיו פשוטים, שיהיו ברורים, שאפשר יהיה להבין אותם ולהתמודד איתם. ואם הם לא כאלה אז כבר עדיף שלא יהיו….

זה מזכיר לי את הסיסמה שהייתי משתמשת בה כשעבדתי בשיקום ילדים "מה שלא יהיה נגיש לא יהיה שמיש". כדי להשתמש במשהו ביעילות חשוב שהוא יהיה נגיש, שיהיה פשוט לתפעול. בלי הרבה שלבים, בלי מורכבות של הבנה, בלי שיגזול אנרגיה. הרי אם משהו נועד לעזור לנו והוא עצמו גוזל הרבה אנרגיה, לא תישאר לנו אנרגיה לפעילות עצמה.

יושבת באוטובוס, כמה זמן לא נסעתי באוטובוס… שנתיים לפחות.
והעולם נראה אחרת, רואה את הכל מגבוה, הרחוב נראה שונה, הנה הצמרות של העצים קרובות יותר, השביל שבד"כ נסתר בין הצמחים נראה בברור, האנשים נראים קטנים יותר, רואה דברים שלא ראיתי קודם.
ובכלל, לשבת באוטובוס מרגיש לי הרבה יותר נוח, לא צריכה להיות מרוכזת בכביש, יכולה בכיף לבהות ולחלום, לקרוא חומרים, לשמוע שיעורים, להגיב בווטסאפ. ואז נזכרת גם ברגעים מאוד לא נעימים מפעם שחוויתי בנסיעות באוטובוסים…

בא לי לצרוח עליה, שום דבר שאני מאמינה בו לא זמין לי.
לאחרונה היו לי כמה סיטואציות ממש מתסכלות. דווקא עם שתיים מהבנות שלי , דווקא עם הנערות הכי חשובות לי בעולם.
אחת שתפה על משהו שקרה בביה"ס מול ילדות אחרות והרגשתי איך מתחיל לצאת לי עשן מהאוזניים ואיך העיניים שלי נהיות עם אישון צר וארוך שמסמן "תזהרו, עוד רגע אני מכישה"….
לא בגללה, בגלל שכאב לי כ"כ חוסר האונים שהייתה נתונה בו.
השניה התבצרה בחדר ולא הסכימה לצאת…..